אנחנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה, הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, ומאז שאנחנו זוכרים את עצמינו אנחנו יודעים להגיד, אפילו מתוך שינה, שהימים הללו הם הזדמנות מצויינת לבקש סליחה: מבורא עולם וממי שפגענו בו בשנה שחלפה. בקשת סליחה כזו היא כמובן חשובה, אבל לרוב קל יותר לבקש סליחה מאשר לסלוח לאחרים. למה כל כך קשה לנו לסלוח למי שפגע בנו? איך בכל זאת עושים את זה ולמה זה חשוב? קבלו את כל התשובות שיעזרו לכם לנצל את יום כיפור לא רק כדי לבקש סליחה, אלא גם כדי להיות מסוגלים לסלוח.
קשה לסלוח כאשר הפצע פתוח
אתם בטח מכירים את זה: חבר קרוב או חברה קרובה, אמא, אחות או דודה מתקשרים אליכם, מתנצלים על ההתפרצות השיפוטית והביקורתית שהייתה להם עליכם ערב לפני ומבקשים מכם סליחה.
אתם מעריכים את הטלפון ומאוד רוצים לסלוח, אבל בפנים הבטן מתכווצת, ואתם מוצאים את עצמיכם אומרים להם שאתם סולחים, אך לא באמת מסוגלים להמשיך הלאה. ואז, כל מפגש פנים מול פנים עם החבר או החברה הטובים מציף מחדש את האירוע הזה, גורם לכם לנוע באי נוחות בכסא ויוצר חציצה במרחב הזה שביניכם לבינם. מדוע זה כך? למה קשה לנו כל כך לסלוח למרות שאנחנו מאוד רוצים לעשות זאת?
כאשר מישהו פוגע בנו, הפגיעה נעשית בדרך כלל בשתי רמות: ברמה המנטאלית וברמה הרגשית.
ברמה המנטאלית, הפגיעה מעוררת בנו מחשבות כמו: "הוא שיפוטי כלפיי", "אני לא יכולה לספר לה כלום מבלי שהיא תבקר אותי", "לא איכפת לו ממני" או "אני לא חשוב לה מספיק" וכן הלאה.
ברמה הרגשית, כאשר אנחנו נפגעים, עולה בנו רגש, שאם אנחנו לא נותנים לו תשומת לב באותו הרגע שבו הוא התפרץ בגוף כתוצאה מכך שנפגענו, הוא "נתקע" בו ומותיר בנו צלקת. כאשר החבר או החברה, הדודה או הבן מתנצלים, הם מסייעים לנו להתגבר על הפגיעה ברמה של המחשבה, כי אנחנו מבינים שהם לא התכוונו להעליב ושזה לא באמת שלא איכפת להם. במילים אחרות, בקשת הסליחה שלהם עוזרת לנו להחליף תבנית מחשבתית ולהגיד לעצמינו שהם בעצם אוהבים אותנו, שאנחנו חשובים להם ושהם לא התכוונו לפגוע בנו אלא פשוט עשו טעות. אבל מלבד זאת אנחנו נותרים, במקביל, עם תבנית רגשית שנחקקה בגוף בעקבות אותו אירוע, וש"לוחצת לנו על הכפתור". בכל פעם שאנחנו רואים את מי שפגע בנו, למרות ש"סלחנו", הכעס שוב צף וניכר בהתנהגות שלנו כלפיו, שאיננה באמת "נקייה" ונייטרלית. דמיינו לרגע פצע פתוח מתחת לברך שנוצר כתוצאה מנפילה חזקה. הפצע הזה רוצה להתאחות, כי לגוף יש יכולת ריפוי טבעית, אך אם האזור הפצוע יגורה שוב ושוב (אם תפלו שוב, תיתקלו בדבר מה ותקבלו מכה באותו אזור) יהיה לו קשה להגליד והוא יפתח במקום להתאחות. המפגש שלכם עם החבר שפגע בכם, הותיר בכם פצע כזה, שנפתח שוב ושוב בכל פעם שאתם רואים את החבר.
לנשום כדי לנקות את הרגש שנתקע בגוף כאשר נפגעתם
המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מסוגלים לסלוח, עלינו "לטפל" לא רק במחשבה שגרמה לכך שנפגענו, אלא גם באותה תבנית רגשית שאצורה בגופינו. עלינו לפנות אותה כדי שנוכל לחזור לנהל תקשורת עם מי שהעליב אותנו, ממקום נקי ונטול עכבות. איך מפנים את הפסולת הרגשית הזו? בקלות. על-ידי כך שננשום אל תוכה ונאפשר לה להתפוגג. אפשר לדמות את תבנית הרגש הזו לענן של ערפל שנמצא לנו בתוך הגוף ופוגע בזרימה הטבעית שלו. כפי שענן ערפל ממשי מתפוגג כאשר השמש זורחת ומחממת את האוויר, כל שעלינו לעשות הוא להכניס "אור של שמש" לגוף שלנו, שידחוף החוצה את ענן הערפל ובכך ישחרר את עקבותיו של האירוע שהותיר את אותו משקע בגופינו. אור השמש הזה הוא מטאפורה לחמצן שאנחנו מכניסים לגוף במסגרת תהליך הריברסינג, חמצן שפותח חסימות רגשיות ומשחרר אותן.
נפלאות נשימת הריברסינג
במסגרת נשימת ריברסינג, הנעשית בצורה מעגלית (ללא הפסקה בין השאיפה לנשיפה) ומהפה בלבד, נכנסות לגוף כמויות גדולות מאוד של חמצן, שהן ממש כמו מקלחת פנימית לתוך הגוף, השוטפת מעלינו את אותם ענני ערפל, ואת הלכלוכים הפנימיים שלנו, ובכך מטהרת אותנו. ברגע שיישטף מעלינו אותו ענן ערפל שנוצר, כאשר החברה הטובה התפרצה עלינו ופגעה בנו, תתאחה הצלקת שנוצרה בנו ויהיה לנו הרבה יותר קל לסלוח לה באמת. מכאן, התשובה לאחת השאלות שאיתן פתחנו את המאמר- מדוע חשוב כל כך לדעת לסלוח- היא כבר ממש פשוטה. הסליחה מזככת אותנו, מאפשרת לנו להתנקות מכעס, אכזבה, תסכול ורגשות מרעילים אחרים, ובכך מסייעת לנו לנהל תקשורת עם האנשים היקרים לנו ביותר ממקום אמיתי, נקי ואוהב.
אז לקראת יום הכיפורים הקרב, במסגרת חשבון הנפש האישי שאתם עושים עם עצמיכם, אל תחשבו רק על מי שעליכם לבקש ממנו סליחה, חשבו גם על מי שעדיין לא סלחתם לו באמת.
