ארבעת האתגרים המורכבים ביותר עבור ההורים והילדים והדרכים לפצח אותם
כל שינוי בחיים מצריך הסתגלות, ותקופת הקורונה הביאה איתה המון שינויים שהילדים שלנו (ואנחנו כמובן) צריכים להסתגל אליהם. על רקע פניוֹת שאנחנו מקבלים בחודשים האחרונים מהורים טרודים, חסרי אונים, שלא לגמרי יודעים איך להתמודד עם כל הבלאגן הזה- החלטנו לרכז את כל הידע שלנו במקום אחד, ולתת לכם תשובות לשאלות הבוערות ביותר שמפנים אלינו הורים.
1. האתגר: הורים הופכים למורים, לשוטרים ולמפקחים על הילדים, מה שיוצר בבית הרבה מתח
אז בימים כתיקונם אולי הצלחתם לשמור היטב על התפקיד שלכם כהורים בלבד, אבל בתקופת הקורונה הרבה הורים מספרים לנו שהם מוצאים את עצמם חובשים עוד כובעים רבים אחרים. הם מתפקדים על תקן המורה, מוודאים שהילדים עוקבים אחר מהלך השיעור, מכינים להם טבלאות, עוזרים להם להתנהל עם הזום, מעודדים אותם להיאסף ללמידה, עושים להם נו נו נו כשהם מדברים בצ'ט עם חברים במהלך השיעור ועוד ועוד. ריבוי התפקידים הזה לא עושה טוב; לא להורים, שמרגישים מוצפים מעודף אחריות, לא לילדים, שזקוקים למרחב שלהם ולזמן לעצמם, במנותק מההורים, ולא לתקשורת בין שני הצדדים.
איך מפצחים את זה?: שחררו... נסו קצת לשחרר. כמה שאתם יכולים. זו תקופה מאתגרת מאוד, עם תנאים שונים ויחודיים, וזה בסדר שבתקופה הזו הילדים לא יהיו התלמידים שאתם רוצים שהם יהיו. אם בסולם של 1 עד 10, הם בדרך כלל מתפקדים 8 בבחינה לימודית, זה ממש בסדר שהם יתפקדו 7. לא יקרה כלום. למידה בזום היא מורכבת וזה מובן שהתפקוד שלהם אינו בשיאו. זכרו שככל שאתם תסירו אחריות, אתם תאפשרו מרחב שבו, הצד השני, כלומר הילדים, יוכל לקחת יותר ממנה. במילים אחרות, כשאתם לוקחים את כל האחריות, לא נותרת לילד כל אחריות לקחת על עצמו, כי הוא יודע שאתם עושים הכל בשבילו. אנחנו יודעים שהעצה הזו היא easier said than done, אבל היכולת הזו לשחרר ולהפגין יותר גמישות תשדרג את מערכת היחסים עם הילדים ותפוגג קצת מתח. דמיינו שאתם מושכים חבל מאוד מאוד חזק, ושאתם פשוט, לפתע, קצת מרפים את האחיזה שלכם בו. הריצו את התסריט הזה בדימיון שלכם בכל פעם שאתם מרגישים שאתם לוחצים מידי, מפקחים יתר על המידה, לוקחים עודף אחריות. ולא, לא ביקשנו שתשחררו כל רסן, אלא שתלמדו להפגין קצת גמישות כשאפשר, בייחוד בתקופה הנוכחית.
2. האתגר: לילדים משעמם, ולנו קשה כשמשעמם להם ואין לנו איך לעזור
הילדים נמצאים המון בבית, ולילד הטיפוסי - שרגיל להיות מירב שעות היום מחוץ לבית, בבית הספר, בחוגים, במפגשים עם החברים- זה לא קל. המשפט "אמא, משעמם לי", מעורר חרדה בקרב הרבה הורים שאנחנו פוגשים, שנכנסים לכוננות כדי לנסות להעסיק את הילד. אבל עבור הורים שעובדים מהבית, הלהטוט בין העבודה לבין מתן מענה לצרכים הבידוריים של הילד הופך לסיוט. עבור אמהות של ילדים גדולים יותר, שעובדות מחוץ לבית כשהילדים נשארים בבית לבד, זה לא פשוט להתקשר הביתה, ולשמוע את התלונות של הילד שמשעמם לו, מבלי שיש להן כל יכולת לסייע.
איך מפצחים את זה?: אנחנו מאמינים שהורים לא אמורים להיות צוות הוואי ובידור של הילדים. זה נפלא שהורים משקיעים זמן איכות עם ילדיהם, יוצאים איתם לבלות או מעבירים יחד את הזמן בבית- אבל היכולת של ילד להעסיק את עצמו היא סופר חשובה, לעצמאות שלו ולפיתוח חוש האחריות שלו. מסיבות שעניינן למאמר אחר, הורים הורגלו לתת מענה מיידי לשעמום של הילד, לדאוג כל הזמן לפעילות הבאה, מה שפוגע ביכולתו של הילד ללמוד להעסיק את עצמו ולהתמודד עם היכולת לדחות סיפוקים. מה שאנחנו בעצם אומרים הוא, שכשלילד משעם, לא קרה כלום. זה בסדר שהוא ירגיש משועמם. כשאנחנו נותנים לילד להיות עם השעמום, ולא הופכים את השעמום לבעייה, אנחנו מאפשרים לו גם ללמוד להתמודד עם התסכולים שלו וגם לפתח את החוש היצירתי שלו ולמצוא – בדרכו שלו ובקצב שמתאים לו – פעילות מעניינת, שתפיג את השעמום. אבל מעבר לכך, אתם, כהורים תרוויחו! יהיה לכם יותר זמן לעצמיכם, כי הילד ילמד לשחק עם עצמו, אתם לא תצטרכו למצוא את עצמיכם משחקים עם הילד, גם כשלא ממש בא לכם (מה אתם חושבים? שהוא לא מרגיש שלא באמת בא לכם?) והוא ילמד להעריך את הפעמים שבהן אתם כן משחקים איתו, כי הן יהפכו להיות מיוחדות יותר ולא ברורות מאליהן.
3. האתגר: הילדים מרגישים מבודדים וממעטים באינטרקציה עם חברים
ההקפדה על ריחוק חברתי, הסגרים והבידודים מייצרים תחושה של מבודדות במלוא מובן המילה. כולנו מרגישים את זה, לא רק הילדים שלנו. ההשלכות של הנסיבות האלה על הילדים שלנו עלולות להיות קשות יותר מאשר השלכותיהן עלינו, ההורים, במיוחד כאשר מדובר בילדים בוגרים יותר, המצויים לקראת גיל ההתבגרות ו/או בילדים שמתקשים יותר בתחום של מיומנויות חברתיות ושיש להם מעט מאוד חברים.
איך מפצחים את זה?: אנחנו ממליצים להורים לגלות יותר אקטיביות בנושא החברתי, להפגין יותר רגישות לעניין ולהוות גורם דוחף, שיניע את הילדים למפגש חברתי, שלהם אולי אין את האנרגיה לרקום בעצמם. אפשר, לדוגמא, להזמין הורים למפגשי אחר-הצהריים עם הילדים, לנסות ליזום סדנה יצירתית לקבוצה של כמה ילדים מהכיתה, כשהתשלום יתחלק בין כל ההורים ולצאת קצת יותר למקומות מפגש שכונתיים, בהם בדרך כלל משחקים ילדים, כמובן תוך שמירה על כללי הריחוק (כאשר קיימים כאלה). מעבר לכך, ולמרות שהפלטפורמות הדיגיטליות לא יכולות להחליף מפגשים פנים מול פנים, החיים של כולנו, גם ללא קשר לקורונה, הפכו ווירטואליים יותר, כך שהתרגלנו לנהל קשרים חברתיים באופן אמצעי, דרך מסך. חשבו עם הילדים על דרכים יצירתיות בהן יוכלו לתחזק חברויות גם כאשר הם נדרשים להיות בבית. הם יכולים, למשל, לשחק עם חברים במשחקים מקוונים יחד, לעשות שיעורים יחד דרך הזום, ובעצם לעשות כל דבר אחר שהם אוהבים לעשות יחד, רק דרך הזום. העניין הוא לבלות עם עוד קבוצת בני הגיל, עם ילדים מחוץ לתא המשפחתי הגרעיני, וההצעות הללו לגמרי נותנות מענה הולם מהבחינה הזו, בין אם הבילוי הוא פיזי ובין אם הוא מקוון.
4. האתגר: זמן המסך עולה ואיתו עולה מפלס רגשות האשם של אמהות
הלמידה בזום, שיחות הזום המשפחתיות, הגלישה ברשתות החברתיות- נדמה, כי עידן הקורונה כולו מסכים, ולהורים רבים זה קשה. כולנו, כהורים, התעצבנו לאורם של כל החסרונות הטמונים בשימוש במסכים, והידיעה שהילדים שלנו מבלים שעות רבות מול המסך בתוקפה הנוכחית מייצרת בנו תחושה לא טובה והרבה ניסיונות כושלים לנסות לצמצם את זמן המסך של הילד.
איך מפצחים את זה?: בתקופה שכזו, לא ניתן להימנע מכך, שזמן המסך יעלה בהשוואה לקודם לכן. אנחנו ממליצים להורים, קודם כל, לאמץ את ההנחה הזו, כי עצם הידיעה, ש"זה בלתי נמנע שהילד שלי יבלה זמן רב יותר מול המסך" יכולה להרגיע, ולמנוע מהורים להיכנס לעימות פנימי בין הרצון כן להרשות לילד יותר זמן מסך לבין הידיעה, שלזמן המסך הזה יש מחיר. מעבר לכך, חשוב לזכור, שעבור ילדים גדולים יותר, השימוש ברשתות החברתיות הוא צורך ממשי כדי לשרוד מבחינה חברתית ולהישאר בעניינים. כפי שניסחה זאת היטב אמא לילדים מתבגרים, שפנתה אלינו, כשסיפרה ש: "אם אתה לא שם אתה לא קיים", משפט שמקפל בתוכו את החרדה של בני נוער מלהחמיץ משהו חשוב, תוכן משמעותי (כמו הסטורי למשל), לפני שהוא יורד מהפיד. אנחנו ההורים, אומנם, בני דור אחר, וקשה לנו להבין את זה, אבל אנחנו לא חייבים להבין, חשוב בעיקר, שנדע לקבל זאת, ואם אפשר, אז עדיף באהבה. אז מה זה בעצם אומר? אנחנו לא מציעים שתאפשרו לילדים שלכם להיות מול מסכים ללא כל הגבלה, כמה שמתחשק להם. במיוחד בגילאים צעירים, התיווך ההורי שלכם, והוויסות של זמן המסך הם חשובים. אבל חשוב שכן תגיעו ממקום שמבין את רוח התקופה (תקופת הדור הדיגיטלי ותקופת הקורונה אחד) ומקבל את זה, שיש לכל עידן מאפיינים ייחודיים משלו, וכי הניסיון להילחם בהם נידון מראש לכישלון (ועלול לגבות מכם מחיר יקר מידי).
מה אפשר בכל זאת לעשות כדי לצמצם זמן מסך או לנתב אותו לכיוונים מועילים קצת יותר?
1. כשמדובר בילדים קטנים, אפשר להצטרף אליהם אל הצפייה ולדבר, יחד, על מה שרואים.
2. מחקרים מראים, שככל התוכנית היא חינוכית יותר, ובעלת תוכן איכותי גבוה, כך הילדים יכולים להפיק ממנה יותר מבחינה קוגניטיבית. עם ילדים צעירים, אפשר לשלוט בתוכן שאתם בוחרים עבורם ורצוי לעשות זאת.
3. הוו דוגמא אישית עבור ילדיכם, הגבילו את זמן המסך שלכם עצמיכם, ומלאו את הזמן הזה בפעילויות שעושות לכם טוב. זה חשוב במיוחד במקרה של מתבגרים.
4. ועוד, עם נערים מתבגרים, אנחנו ממליצים להחיל בבית את מה שאנחנו קוראים לו "חוק השעה האחת", במסגרתו כל המכשירים הסלולריים של כל בני הבית עוברים למצב השתק (למתבגרים שלכם עשוי להיות קשה לכבות את הטלפון לגמרי) פעם אחת ביום למשך שעה. בשעה הזו, השקיעו מחשבה בשאלה כיצד אתם יכולים יחד, כל המשפחה, לבצע פעילות כיפית שבה יכולים להשתתף כל בני הבית, ושתעשה לכולם טוב. זה יכול להיות ספורט, שיעור יוגה נעים ורך, משחקי קופסא וכו'. תאמינו לנו, שלכם יהיה קשה להתנתק מהטלפון שלכם לא פחות מאשר להם יהיה...
ככלל, אנחנו רואים בקורונה, חרף שלל הקשיים שהיא מייצרת, הזדמנות לצמיחה וללמידה: עבור הורים, עבור ילדים, עבור כלל האנושות, גם עבור אלה שמוצאים את עצמם במצבים המורכבים ביותר. הכל מתחיל מהפרספקטיבה שלנו; אנחנו מציעים לא לתפוס כל שינוי, תמורה או התרחשות שאינכם מורגלים אליה כאל "בעייה" מאיימת, אלא כאל הזדמנות ללמוד על עצמינו ועל הילדים שלנו, וכהזדמנות לבצע שינויים מרחקי לכת ומשמעותיים בתוך התא המשפחתי.
