אנחנו חיים במציאות שמייצרת עבורנו לא מעט סיבות לדאגה, והמעוררת לא מעט חרדות.
עוד בהיות הילד עובר קטן, סיפרו לנו שעלולה להיות לו בעיה בלב. כאשר הגענו איתו לטיפת חלב הסבירה לנו האחות שהוא לא גדל כמצופה בהתבסס על טבלאות הגיל, וכשהילד נשכב על הרצפה בסופר ומסרב לקום ממנה, העוברים והשבים ידאגו להציע לנו שנשלח אותו לטיפול. האם עלינו לרוץ לאיש מקצוע על כל שינוי קטן בהתנהגות של הילד? אלו סוגים של בעיות מחייבות בירור מקצועי, ואיזו התנהגות נתפסת כ"נורמטיבית"? לפניכם כל התשובות שיעשו לכם סדר.

דפוסי התנהגות של הילד יכולים להיות חלק אינטגרלי מהתפתחותו התקינה
שינויים התנהגותיים הם חלק טבעי ובלתי נפרד מההתפתחות של הילד. מרגע שהילד שלנו מגיח לאוויר העולם הוא מתחיל את מסע החיים, שכולל שלבי התפתחות שונים (שלב ההתקשרות, שלב החקרנות, שלב הזהות וכן הלאה), ובכל שלב משתנה ההתנהגות שלו, והוא לומד דברים חדשים.
פעמים רבות, גם התנהגויות שיכולות להיתפס כשליליות או כמעוררות דאגה הם שלב טבעי בהתפתחות של הילדים שלנו, שעלינו לקבל באהבה. כך למשל, ילדים סביב גיל שנתיים יכולים לבטא תסכול רב, כאשר הצורך שלהם לא נענה באופן מיידי, בגילאים שלוש או ארבע עשויות להתחיל התנהגויות בעלות קווים אובססיביים, בשל הצורך באוטונומיה ובשליטה, ובגיל 9, גיל שבו החלק החברתי בחייו של הילד תופס נפח גדול יותר, ילדים יכולים להתחיל לחקות את חבריהם הקרובים, שהופכים לדמויות משמעותיות בחייהם.
כל אלו הן דוגמאות להתנהגויות לגיטימיות וטבעיות, שהן שלב חשוב בהתפתחות, והחולפות מעצמן עם הזמן.

מתי צריכה להידלק נורה אדומה?
שינוי התנהגותי צריך לעורר סיבה לדאגה, כאשר הוא נמשך לאורך זמן רב ואינו מפנה מקומו להתנהגות חדשה, כאשר הוא אינו תואם גיל וכאשר העוצמה שלו היא חריגה. אם נשתמש לרגע באחת הדוגמאות שנידונו לעיל, אם אותו ילד שהתנהגותו מתאפיינת באובססיביות, ממשיך לשטוף ידיים עשרות פעמים ביום ולבדוק אינספור פעמים שהדלת בבית סגורה גם בגילאים מאוחרים יותר, ואם התופעה אינה חולפת, הסיכויים הם גבוהים שמדובר בבעייה עמוקה יותר המצריכה התייחסות מקצועית והמצדיקה התייעצות.
פרמטר נוסף שיכול לסייע להורים להחליט האם לפנות לאיש מקצוע או לא הוא מידת הגמישות המאפיינת את ההתנהגות של הילד. לרוב, התנהגות שהיא נורמטיבית ותואמת גיל, תשתנה בהתאם לתגובות הסביבה או להקשר שאליו נוצקה ההתנהגות, גם אם מדובר בהתנהגות יחסית קיצונית שחוזרת על עצמה.
כך לדוגמא, אותו ילד בן שנתיים, שזועם ורוטן כאשר אינו בא על סיפוקו "ברגע זה" עשוי להתנהג בתוקפנות בבית מול הוריו, כאשר הוא נמצא במקום הבטוח שלו. עם זאת, בפומבי, כאשר הוא נמצא תחת מבטיהם של זרים או בעת אינטראקציה עם בני אדם שאינם הוריו, הוא עשוי להגיב אחרת.

ללכת עם תחושת הבטן, כי ההורים יודעים הכי טוב מה נכון לילד שלהם
אנחנו במרכז אמירים מאמינים, כי אתם ההורים מכירים הכי טוב את הילד שלכם ויודעים מה הכי טוב בשבילו. לצד העצות המקצועיות והשיקולים הרציונאליים, לכו עם תחושת הלב שלכם, עם האנטואיציה והקול הפנימי, ותנו להם להוביל אתכם. אם אתם מרגישים שהתנהגות של הילד, הנחשבת על-פי הגדרות מקצועיות כ"נורמטיבית", עשויה בכל זאת לרמז על בעייה- פנו לאנשי מקצוע, שייתנו לכם הדרכה כיצד לפעול בהמשך ומה כדאי לעשות. צוות מרכז אמירים, עליו נמנים גם פסיכולוגים לילדים בעלי ניסיון בטיפול בבעיות רגשיות של ילדים, ישמח לענות לכל שאלותיכם, לייעץ, להרגיע ולתת כיוון לגבי מה כדאי ומומלץ לעשות.